כתב-העת אוטוריטה | גיליון מס' 15

55 שהוכרזה על-ידי ועדת המעקב. סקרתי את ההגבלות, החלות על זכות השביתה ואת סוגי השביתות השונות, שנדונו בספרות ובפסיקה, לרבות ההכרה, שכל שביתה זוכה לה. מסקנת הדברים ברורה: השביתה, שהוכרזה על-ידי ועדת המעקב, אינה עומדת בהגבלות החלות על זכות השביתה. היא אינה "שביתה כלכלית", משום שהיא לא כוונה כלפי המעסיק הישיר והדרישות שהועלו במסגרתה לא התייחסו לתנאי עבודה או יחסי עבודה. היא עשויה להיות, לכל היותר, "שביתה פוליטית" משום שהיא כוונה נגד הריבון, וככזו היא אינה מוכרת בישראל. השביתה הפוליטית והמעין-פוליטית מעוררת קשיים ניכרים. מעמדן אינו יציב ומושרש כמו זו של השביתה הכלכלית ולפיכך, גם מעמדן אינו ברור וחד משמעי. ניר גנאינסקי מסביר כי יש מספר נימוקים התומכים בהכרה בשביתות פוליטיות / מעין-פוליטיות וכי ברוב המקרים קשה למסקנה זו שותפה 38 לעשות הבחנה ביניהן. גםמיכלשקד, הגורסת כי אין הבחנה ריאלית בין "כלכלי" ל"פוליטי", והבחנה כזו היא חסרת נפקות וחסרת יישום בחיים עצמם 39 ועל כן היא מביאה לתוצאות אבסורדיות. נשאלת השאלה, האם לא בשלה העת להכיר בשביתה הפוליטית? בקרב החוקרים השונים עלו טענות לכאן ולכאן. מחד גיסא, קיימות עמדה השוללת את ההכרה בשביתה הפוליטית, כפי שביטאה פרנסס רדאי. לטעמה, חירות השביתה היא חירות הנלווית לחירות המשא ומתן הקיבוצי והיא אפשרית . 206 , עמוד 202 ), עמוד 2014 ניר גנאינסקי, מעמדה החוקתי של זכות השביתה, ( 38 . 195 ) עמוד 1999 מיכל שקד, תיאוריה של איסור השביתה הפוליטית, (שנתון משפט העבודה ז, 39 שביתה במגזר הערבי – האומנם שביתת עבודה?!