כתב-העת אוטוריטה | גיליון מס' 7

17 אין כללים אחידים כאמור) ואולם, במקרה בו עובד מואשם בעבירת משמעת, שאירעה שנים קודם לכן, ובטח ובטח כאשר המעסיק ידע על ביצוע העבירה שנים קודם לכן ולא עשה דבר מאז, הרי שאי-מתן משקל מספיק לחלוף הזמן בהחלטת המעסיק, עלולה לעלות לכדי הפרת חובת תום הלב. להפרת חובת תום הלב עלולות להיות תוצאות שונות, ובהן ביטול ההחלטה הפוגעת בעובד או פיצוי העובד (המקרה השני רווח יותר). התחשבות בחלוף הזמן יכולה לבוא לידי ביטוי, בין השאר, בנקיטת סנקציה מינורית יותר מזו שהייתה מושתת על העובד אלמלא חלף הזמן. כך למשל, במקרה של עבירת משמעת חמורה, שהייתה יכולה להצדיק אף שלילת פיצויי פיטורים, הרי שהעובדה, שאילו עובד מדינה היה מבצע אותו מעשה בדיוק, לא ניתן היה להעמידו לדין בבית הדין למשמעת של עובדי המדינה, צריכה להסיט את הכף לכיוון של אי-שלילת פיצויי פיטורים. ובמקרה של עבירת משמעת מדרג ביניים, שהייתה יכולה להצדיק פיטורים אלמלא חלף הזמן, ייתכן ששיקול ההתיישנות צריך להביא להחלטה להסתפק בסנקציה משמעתית פוגענית פחות, כגון נזיפה. למען האמת, אל המסקנה אליה הגענו ניתן היה להגיע ביתר פשטות בדרך של הפניה לתחושות בסיסיות של צדק והוגנות, ואולם כשעסקינן בהליכי משמעת, המערבים תחושות שונות מצדם של צדדים מעורבים שונים, מועיל הוא להיצמד לדין. על התיישנות עבירות משמעת בסקטור הפרטי