כתב-העת אוטוריטה | גיליון מס' 12

26 כתב – עת מקצועי למנהלים בתחום יחסי עבודה, שכר וכספים "העובדים החודשיים"). ככלל, העובדים החודשיים מועסקים באופן רציף מידי יום ביומו (לפחות כך היו כאשר נוצרה 1995 מרביתם אי אז בשנת הזכות), כך שבאמצעות "תנאי הרציפות" הצליחו לייצר השוואה בין העובדים השעתיים לעובדים החודשיים. גם בהיבט של תכלית הזכות – עבודה באופן רציף מידי יום ביומו מייצרת וודאות שהעובד השעתי היה עובד בחג אלמלא חל חג באותו היום. במילים אחרות: תנאי הרציפות יוצר קשר סיבתי בין הפסד שכר בשל החג ובין הזכות לפיצוי בגין אותו הפסד. אם כן – הן בהיבט של השוואת העובדים השעתיים לעובדים החודשיים, והן בהיבט של תכלית הזכות – אני סבורה כי יש לפרש את תנאי הרציפות כפי שהצגתי לעיל. חשוב לציין שבתי הדין לעבודה אינם מציגים פרשנות כפי שהבעתי לעיל, ומבחינתם כל היעדרות של העובד ממקום העבודה – חזקה שנעשתה בהסכמת המעסיק. לנוכח זאת, ובהתאם לפרשנות הרווחת בבתי הדין לעבודה – התנאי כאמור מתקיים לגבי כל העובדים השעתיים, למעט אותם עובדים אשר ביצעו עבירת משמעת ונעדרו מן העבודה שלא בהסכמת המעסיק. לטעמי מדובר בפרשנות שמרחיבה עד מאוד את הזכות לדמי חגים ולא אליה התכוונו הצדדים ליחסי עבודה, שהרי, אם רצו לשלול את הזכות מעובד שביצע עבירת משמעת, היה יותר הגיוני להגדיר זאת כפשוטו. לנוכח זאת, וככל שהדבר תלוי בכותבת מאמר זה – הגיע העת "לחשב מסלול מחדש" ולשכנע את בתי הדין לעבודה לשנות מפרשנותם המקורית. תנאי הסיכול בהתאם לתנאי הסיכול, אם חג חל בשבת – העובד אינו זכאי לתשלום של דמי חגים. הבחירה ביום הקלנדרי "שבת" אינה מקרית (כמובן), והיא מבוססת על התובנה שהיעדר עבודה בשבת אינו קשור לחג כי אם לעובדה שמדובר ב"מנוחה השבועית" של העובד היהודי שממילא לא עובדים בה. במילים אחרות – על פי תנאי הסיכול – עובד אינו זכאי לתשלום של "דמי חגים" בגין יום קלנדרי שבו הוא ממילא לא נדרש לעבוד, אף ללא כל קשר לחג. התנאי כאמור מגשים אף הוא את הרצון לייצר השוואה בין עובדים שעתיים לעובדים חודשיים – וכשם שחג שחל בשבת אינו מגדיל את שכרו של העובד