כתב-העת אוטוריטה | גיליון מס' 12

18 כתב – עת מקצועי למנהלים בתחום יחסי עבודה, שכר וכספים השיב כי הפגיעה בחופש העיסוק היא מידתית והולמת את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. ואילו לגבי הטענה השניה השיב הבג"ץ כי העובדה ת – שהיום שנבחר להגשמת החיוב – שב עולה בקנה אחד עם תפיסתה של היהדות את השבת, ואינו הופך זאת לכפיה דתית. בתוך כך הבג"ץ התייחס לתכליותיה של המנוחה השבועית: התכלית האחת היא תכלית חברתית- סוציאלית, הדואגת לרווחת העובד ומעניקה לו הגנה סוציאלית. חוק שעות עבודה ומנוחה מגשים את הערך הסוציאלי של הבטחת בריאותם ורווחתם של עובדים על ידי הפסקת העבודה שבלשונו של בג"ץ "מתישה את כוחו של אדם ומצריכה את מנוחתו הפריודית". יום המנוחה נקבע באופן אחיד לכל המשק ובכך מקודם גם הערך החברתי של ניצול משפחתי משותף של יום המנוחה. התכלית השנייה היא תכלית דתית-לאומית, הרואה בשמירת השבת ליהודים הגשמה של אחד הערכים החשובים ביותר ליהדות שיש להם אופי לאומי. שתי התכליות המשולבות – החברתית והדתית – מגבשות תכלית ראויה כמשמעות דיבור זה בפיסקת ההגבלה.