כתב-העת אוטוריטה | גיליון מס' 10

11 החדשה. במעמד הדיון, הוצגו מכתבים, אשר נשלחו למורה מאת הקופה התקציבית שעניינם הפסקת צבירת הרצף הביטוחי, כלומר, קיבוע היחס שצברה עד לאותו מועד. כמו כן, הוצגו למורה מכתבים מהם ניתן היה ללמוד אודות קבלתה לקופה החדשה, ואף דוחות פנסיונים, המלמדים על צבירה בקופה החדשה. כאשר נשאלה בנושא השיבה התובעת בעדותה: "אין לי מושג. אני לא מתעסקת בניירת". בית הדין קבע, כי על העובדת הייתה מוטלת האחריות לבדוק ולדעת היכן מנוהל הביטוח הפנסיוני שלה בכל עת, במיוחד שעה שהנתונים נרשמו בתלוש השכר שלה. בנסיבות אלו, החליט בית הדין האזורי לעבודה, שלתובעת אשם תורם של מהנזק שנגרם לה, וכי על הרשות 40% . כמו כן, חייב בית ₪ 165,000- לפצותה ב הוצאות ₪ 8,000- הדין את המועצה ב שכר טרחה. המסקנה המתבקשת מפסקי הדין לעיל, היא שאמנם בית הדין לעבודה, נוטה להעביר את האחריות לעובד, ולחייב אותו להיות ער וזהיר לגבי הביטוח הפנסיוני שלו, אולם הוא לא יהסס לחייב את המעסיק מקום בו לא קיים את חובותיו. האחריות לניהול הביטוח הפנסיוני מוטלת על העובד